פרשת בהעלתך - דמותו של יתרו ולקחה

ב"ה פרשת שמות                                                   מרדכי דוד נויגרשל.

 

למען ילדי ישראל המבורכים

 

המיילדות העבריות היו פרימיטיביות, נקודה. הן לא הבינו את מה שפורז ביילין וחבריו מבינים. הן חשבו לתומן שחשוב שיהיו הרבה תינוקות יהודיים. הן לא למדו שריבוי ילדים אינו ברכה כלשונו העדינה של שר המשפטים במדינת היהודים. הן לא החיו את הילדים תוך סיכון חייהן רק כשמדובר ב"ילד היקר", כפי שמכונה בטרמינולוגיה המצמררת של הרפואה הריקה מרגש, תינוק הנולד למשפחה חשוכת ילדים. כביכול הילד ה15- במשפחה ברוכת ילדים שווה פחות. הן החיו כל ילד באשר הוא…

סבתי הייתה רותחת מזעם כל אימת שרמזו לה כי אבלה המתמשך על שנים מילדיה שאבדו בשואה, אין לו כל כך מקום, כיון שמלבדם נותרו חיים תשעה אחרים. היא מעולם לא הבינה כיצד ניתן לומר דבר שכזה הרי שני ילדים הינם שני ילדים, ויקרים הם לאמם בלא כל הבדל אם הם יחידים או שהם מספר 10 ו11-.

בזכות שהמיילדות הבינו כי כל תינוק יהודי עולם מלא הוא, ושוה לסכן עבורו את החיים ולהפר פקודה מפורשת של השליט המגלומן פרעה, זכו כי מילדיהן שלהן יצאה המנהיגות של עם ישראל: "ויעש להם בתים" - בתי כהונה ובתי מלוכה. כי רק מי שיודע להאזין לבכיו של ילד יהודי ולמסור את החיים עבורו יכול להנהיג את העם ולהבין למאוויי לבו ורק מי שיודע כי כל נשמה יהודית נשמה היא, יכול להיכנס לבית קדשי הקודשים ולכפר על עם ישראל כו—לו.

מזוויע כיצד במדינת היהודים, זו שקמה אחרי השואה, שתחילתה במבצע "המתות החסד" הגרמני, נוצרו אנשים שמסוגלים ללא בושה להטיף ל"המתות חסד" לרצח עוברים טרם ראו אור, ולאי חשיבותו של תינוק, רק בגלל שלפניו נולדו כמה תינוקות חמודים נוספים…

ישנו משל מפורסם על אותו אדם שהמלך הענישו למות ברעב לעין כל. כלאוהו בתא זכוכית בלב העיר ומכל הארץ באו לראות כיצד גווע האיש שמרד במלכו. יום אחד כשהרעב העבירו על דעתו מתוך יאוש וסבל, נגס האיש בבשר זרועו והתיישב לאכול בתאבון…. באותו רגע הגיעה קבוצת מבקרים ולתמהונם במקום לראותו נמק ברעב, ראוהו אוכל בשר!!! אמרו: "איזה שקר! אמרו שהוא  מורעב, והנה אוכל הוא בשר" לך תספר להם שהוא אוכל את בשר זרועו…

הדרך היחידה לדון לכף זכות את אותם אנשים שונאי-ילדים-יהודיים (שהרי לא יעלו על דל שפתיהם מילים שכאלה על ילדי הערבים) הינה שהם פשוט סובלים מאותה תסמונת עליה דיבר זיגמונד פרויד בסוף ימיו: שאיפה לרגרסיה ולחרבן עצמי. רק שאיפה כזו יכולה להוביל אדם שפוי להלחם כנגד ילדי ישראל.

התעוררנו לזעקה זו עתה, בשבוע שבו נלמד על מסירות נפשן של אמהות יהודיות ובראשן של המיילדות העבריות. 

 

 

כבד לב פרעה. לב ככל שמבשלים אותו כך הוא מתרכך, וכבד- ככל שמבשלים אותו כך הוא מתקשה. לב פרעה הפך לכבד! בדרך כלל יסורים ממרקים ומרככים את האדם, התנגדותו הולכת ודועכת, לעומת זאת פרעה הלך והתקשה כמוהו ככבד. כשם שכבד מלא דם כך המכה הראשונה היתה דם והמכה האחרונה היתה שפך דם. וההיסטוריה חוזרת על עצמה, יכולים הם לחטוף מכות נוראות מדויקות מתוכננות, בדרך הטבע האגו שלהם, הפרסטיז'ה שלהם, הבטחון העצמי, החיוך הטפשי כל אלה צריכים היו להעלם... אתה עוצר את המערכה רגע לפני שאתה פוגע בראש הנחש, והלה מרים ראשו ומחייך ואומר: נו.... ניצחנו!!!.

אין אנו זקוקים לספורים פנטסטיים יוצאי דופן כדי לחוש במשב כנפי ההשגחה האלוקים, שריחף על העם היושב בציון וצבאו בימי המלחמה. האם גם לבנו יהפוך לכבד ולא נראה את הניסים?